Clicks99
jili22

קטכיזם של קודש הקודשים של ארס: על הסבל

קטע מתוך "Esprit du Curé d'Ars, M. Vianney dans ses catechismes, ses homélies et sa conversation" (1864):

תאהב את זה או לא, אתה חייב לסבול. יש כאלה שסובלים כמו הגנב הטוב, ואחרים כמו הרע. שניהם סבלו באותה מידה. אבל אחד ידע איך להפוך את הסבל שלו ראוי לתשובה; הוא קיבל אותם ברוח השילומים, ופנה לצד ישוע נצלב, הוא אסף מפיו את המילים היפות הבאות: "היום תהיו איתי בגן עדן". השני, להיפך, צרח, עורר סתירה וחילול השם, ונשף בייאוש הנורא ביותר.

« ישנן שתי דרכים לסבול: לסבול על ידי אהבה לסבול בלי לאהוב. » הקדושים סבלו הכל בסבלנות, שמחה והתמדה, כי הם אהבו. אנחנו סובלים מכעס, טינה ועייפות, כי אנחנו לא אוהבים. אם היינו אוהבים את אלוהים, היינו אוהבים צלבים, היינו רוצים אותם, היינו מתחננים בהם... נשמח להיות מסוגלים לסבול למען מי שהיה מוכן לסבול למעננו. על מה אנחנו מתלוננים? אבוי! הכופרים המסכנים, שאין להם את האושר להכיר את אלוהים ואת חסדו האינסופי, יש את אותם צלבים כמונו; אבל אין להם את אותן ניחומים.

אתה אומר שזה קשה? לא, זה מתוק, זה מנחם, זה מתוק: זה אושר! רק שעלינו לאהוב בסבל, עלינו לסבול באהבה.

בדרך הצלב, ראו, ילדיי, יש רק את הצעד הראשון שעולה. זה הפחד של צלבים שהוא הצלב הגדול ביותר שלנו... אין לך את האומץ לשאת את הצלב שלך, אתה טועה; לכל מה שנעשה, הצלב מחזיק אותנו, אנחנו לא יכולים לברוח ממנו. אז מה יש לנו להפסיד? למה לא לאהוב את הצלבים שלנו ולהשתמש בהם כדי להגיע לגן עדן?... אבל, להיפך, רוב הגברים להפנות את גבם על הצלבים ולברוח לפניהם. ככל שהם רצים יותר, כך הצלב רודף אחריהם, כך הוא פוגע בהם ומרסק אותם בנטל... אם אתה רוצה להיות חכם, ללכת לפגוש אותו כמו סנט אנדרו, שאמר, לראות את הצלב עומד לו באוויר: "שלום, הו צלב טוב! הו צלב ראוי להערצה! הו צלב רצוי!... קבל אותי בזרועותיך, הסר אותי מקרב בני האדם, והחזר אותי לאדוני אשר גאל אותי דרכך. »

תקשיבו לזה, ילדיי, מי שהולך לפני הצלב, הולך מול הצלבים; הוא יכול לפגוש אותם, אבל הוא שמח לפגוש אותם; הוא אוהב אותם; הוא לובש אותם באומץ. הם מאחדים אותו לאדוננו; הם מטהרים אותו; הם מנתקים אותו מהעולם הזה; הם לוקחים מלבו את כל המכשולים; הם עוזרים לו לחצות את החיים, כמו גשר עוזר להעביר מים... ראה את הקדושים; כשהם לא נרדפו, הם רדפו את עצמם... דתי טוב התלונן פעם בפני אדוננו שהוא נרדף. הוא אמר, "אלוהים, מה עשיתי כדי שיתייחסו אליי ככה?" אדוננו השיב, "ומה עשיתי כשהובלתי לקלברי?... אז הבינו הדתיים; הוא בכה, ביקש סליחה ולא העז להתלונן יותר.

אנשים בעולם מצטערים כשיש להם צלבים, ונוצרים טובים מצטערים שאין להם. המשיחי חי באמצע צלבים כשהדגים חיים במים.

הביטו בקתרין הקדושה, שיש לה שני כתרים, של טוהר ושל מות קדושים: כמה היא מאושרת, הקדושה הקטנה והיקרה הזו, שאהבה לסבול טוב יותר מאשר להסכים לחטא! היה דתי שאהב לסבול כל כך שהוא חיבר חבל באר לגופו; חבל זה פשט את עורו ושקע בהדרגה בבשר שממנו הוא יצא מהתולעים. הדתיים דרשו לפטרו מהקהילה. הוא הלך שמח ועליז להתחבא בתחתית מאורת סלעים. אבל באותו הלילה שמע הממונה את האדון אומר לו, איבדת את אוצר ביתך. מיד, חזרנו לחפש את הקדוש הטוב הזה, רצינו לראות מאיפה הפסוקים האלה הגיעו. הממונה הסיר את החבל, מה שנעשה על ידי הפיכת כל הבשר. לבסוף הוא מחלים.

היה ילד קטן בקרבת מקום, בקהילה בסביבה, שהיה כולו עור במיטתו, חולה מאוד ואומלל מאוד; אמרתי לו, "הקטן והמסכן שלי, אתה סובל טוב!" הוא השיב: "לא, מר כומר פאריש, אני לא מרגיש היום את הרוע שלי מאתמול, ומחר לא אסבול מכאבי של היום." — "האם תרצה להחלים?" — "לא, הייתי רשע לפני שחליתי; אני יכול להיות אחד שוב. אני טוב כמו שאני... זה היה חומץ, אבל השמן ניצח... אנחנו לא מבינים את זה, כי אנחנו ארצי מדי. ילדים שרוח הקודש שוכנת בהם מביישים אותנו.

אם האל הטוב שולח לנו צלבים אנחנו דוחים את עצמנו, אנחנו מתלוננים, אנחנו לוחשים, אנחנו כל כך אויבים של כל מה שמרגיז אותנו, שתמיד היינו רוצים להיות בקופסת כותנה; זה בקופסת קוצים שאנחנו צריכים לשים. דרך הצלב הולכים לגן עדן. מחלות, פיתויים, צער, הם כל הצלבים שמובילים אותנו לגן עדן. כל זה ייגמר בקרוב... תראו את הקדושים שהגיעו לפנינו... האל הטוב לא מבקש מאיתנו את מות הקדושים של הגוף, הוא רק מבקש מאיתנו את מות הקדושים של הלב ואת הרצון... אדוננו הוא המודל שלנו; תן לנו לקחת את הצלב שלנו ולעקוב אחריו. בואו נעשה מה שחייליו של נפוליאון עשו. היית צריך לחצות גשר שעליו ירית במקלעים; אף אחד לא העז לעבור. נפוליאון לקח את הדגל, הלך ראשון, וכולם הלכו אחריו. הבה נעשה את אותו הדבר; הבה נעקוב אחרי אדוננו שהלך ראשון.

חייל אמר לי פעם שבקרב הוא הלך חצי שעה על גופות; כמעט ולא היה מקום לדרוך בו; האדמה הייתה כולה נויה בדם. לכן, בדרך החיים, יש ללכת על צלבים וצער כדי להגיע למולדת.

הצלב הוא סולם השמיים... עד כמה מנחם זה לסבול לנגד עיני אלוהים, ולהיות מסוגל לומר לעצמו, בערב, בבחינתו: " נלך! נשמתי, היום היו לך שעתיים או שלוש של דמיון לישו. נזפו בך, עטרת בקוצים, נצלבים איתך !...." אוי! איזה אוצר למוות!... כמה טוב למות כשחית על הצלב!

אנחנו צריכים לרוץ אחרי הצלבים, כמו הקמצן רץ אחרי הכסף... רק צלבים ירגיעו אותנו ביום הדין. בבואו של יום זה, הבה נהיה מאושרים ממצוקותינו, גאים בהשפלותינו ועשירים בהקרבותינו!

אם מישהו היה אומר לך, "אני רוצה להתעשר, מה עליי לעשות?" היית אומר, "אתה צריך לעבוד." ובכן! כדי ללכת לגן עדן אתה צריך לסבול. אדוננו מראה לנו את הדרך בדמותו של שמעון הקירני; הוא קורא לחבריו לשאת את הצלב שלו אחריו.

האל הטוב רוצה שלעולם לא נשכח את הצלב, ולכן הוא ממוקם בכל מקום, לאורך השבילים, בגבהים, בכיכרות ציבוריות, כך שבמבט זה נוכל לומר: "כך אלוהים אהב אותנו!"

הצלב מחבק את העולם; הוא נטוע בארבע פינות היקום; יש חלק מזה לכולם.

הצלבים נמצאים בדרך לגן עדן כמו גשר אבן יפהפה מעל נהר כדי לחצות אותו. נוצרים שאינם סובלים עוברים את הנהר הזה על גשר שברירי, גשר תיל, תמיד מוכנים לשבור מתחת לרגליהם.

מי שלא אוהב את הצלב אולי יוכל להציל את עצמו, אבל בקושי רב: זה יהיה כוכב קטן ברקיע. מי שסבל ונלחם למען אלוהיו, יזרח כמו שמש יפהפייה.

הצלבים שהשתנו בלהבות האהבה, הם כמו צרור קוצים שנזרקים לאש ושהאש מצטמצמת לאפר. הקוצים קשים, אבל האפר רך.

אוי! מי יתן ונשמות אשר כולן לאלוהים בסבל יחוו מתיקות! זה כמו מים שבהם אתה שם הרבה שמן: חומץ הוא תמיד חומץ; אבל השמן מתקן את המרירות, והוא כמעט כבר לא מורגש.

שים ענב יפה מתחת לעיתונות, מיץ טעים יצא ממנו: הנשמה שלנו, תחת העיתונות של הצלב, מייצר מיץ שמזין ומחזק אותו. כשאין לנו צלבים, אנחנו צחיחים: אם אנחנו נושאים אותם עם התפטרות, אנחנו מרגישים מתיקות, אושר, מתיקות !... זוהי תחילתו של גן עדן. האל הטוב, הבתולה המבורכת, המלאכים והקדושים מקיפים אותנו; הם לצידנו ורואים אותנו. המעבר מן המשיחי הטוב, שנבחן על ידי מכאובים, לחיים האחרים הוא כמו של אדם נישא על מצע ורדים.

הקוצים מזיעים את המזור והצלב מזיע מתיקות. אבל יש צורך לסחוט את הקוצים בידיו וללחוץ את הצלב על לבו, כך שהם מזקקים את המיץ שהם מכילים.

היה זה הצלב שנתן שלום לעולם; היא זו שצריכה לשאת את זה בליבנו. כל הסבל שלנו נובע מזה שאנחנו לא אוהבים את זה. זה הפחד של צלבים שמגביר צלבים. צלב נישא בפשטות, וללא החזרות אלה של אהבה עצמית שמגזימות בצער, הוא כבר לא צלב. סבל בדרכי שלום כבר לא סובל. אנחנו מתלוננים על סבל! תהיה לנו הרבה יותר סיבה להתלונן על אי סבל, שכן שום דבר לא עושה אותנו יותר כמו אדוננו מאשר לשאת הצלב שלו. הו איחוד יפה של הנשמה עם אדוננו ישוע המשיח באמצעות האהבה והמעלות של הצלב שלו !... אני לא מבין איך נוצרי לא יכול לאהוב את הצלב ולברוח ממנו! האין זה לברוח באותו הזמן, זה שהיה אדיב מספיק כדי להיות קשור אליו ולמות למעננו?

סתירות הציבו אותנו למרגלות הצלב, והצלב בפתח גן עדן. כדי להגיע לשם אנחנו חייבים להיות דרך על, אנחנו חייבים להיות מושמצים, מתועבים, כתוש... אין אנשים מאושרים בעולם הזה, אלא אלה שיש להם את שלוות הנפש, בעיצומו של צער החיים: הם טועמים את שמחתם של ילדי אלוהים... כל הצער מתוק כאשר אחד סובל באיחוד עם אדוננו...

לסבול! מה זה משנה? זה רק רגע. אם היינו יכולים ללכת ולבלות שמונה ימים בגן עדן, היינו מבינים את המחיר של רגע הסבל הזה. לא נמצא צלב כבד מספיק, לא משפט מריר מספיק... הצלב הוא מתנת האל לחבריו.

כמה יפה זה להקריב את עצמך כל בוקר כקורבן לאל הטוב, ולקבל הכל כפרה על חטאיו של האדם!... עלינו לבקש את אהבת הצלבים: ואז הם הופכים למתוקים. חוויתי את זה במשך ארבע או חמש שנים. הייתי נוי בכפשת, סותר היטב, נדחס היטב. אוי! היו לי צלבים... היה לי כמעט יותר ממה שיכולתי ללבוש! התחלתי לבקש את אהבת הצלבים: ואז הייתי מאושר. אני אומר לעצמי: באמת, יש אושר רק שם!... אסור לנו להסתכל מאיפה הצלבים באים: הם באים מאלוהים. זה תמיד אלוהים שנותן לנו בדרך זו כדי להוכיח את אהבתנו אליו.

le-petit-sacristain.blogspot.com/…hisme-du-saint-cure-d-ars-sur-les-souffrances.html